חיפוש
דלג על חיפוש
לחיפוש ביטוי מדוייק הוסף גרשיים
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

תגובות דחק נפוצות אצל ילדים ונוער, לאחר אירוע טראומטי

במהלך החיים אנו וילדינו נחשפים לאירועים מעוררי מתח, לחץ וחרדה ולעיתים אף ניחשף למצבים טראומטיים שעלולים להשפיע על המצב הנפשי שלנו ושל ילדינו. אילו תגובות עשויות להופיע אצל ילדים לאחר חשיפה למצבי דחק? כיצד ההורים יכולים לזהות אותם ואיך ניתן לסייע?
פורסם: 20.06.24 | עודכן: 26.06.24



במהלך החיים אנו וילדינו נחשפים לאירועים מעוררי מתח, לחץ וחרדה. לעיתים ניחשף למצבים טראומטיים, כמו חוויה של אלימות, תאונה או חבלה קשה, אשר עלולים להשפיע על המצב הנפשי שלנו ושל ילדינו.

אילו תגובות עשויות להופיע אצל ילדיכם לאחר חשיפה למצבי דחק? כיצד ההורים יכולים לזהות אותם ואיך ניתן לסייע?

חשוב לזכור כי ההורים מהווים מקור לביטחון ולכוח של ילדכם, בגילאים צעירים וגם לאורך התבגרותם.  

 

מהן התגובות הצפויות אצל הילד בעקבות האירוע שחווה?

  • דריכות ועוררות - הילד עשוי להיות במתח וחרדה, ובתחושה שהסכנה יכולה לחזור בכל רגע
  • מחשבות חודרניות על האירוע או דברים הקשורים לאירוע
  • עצב, הסתגרות, עצבנות והתפרצויות זעם / בכי - הילד עשוי להיות יותר רגיש מהרגיל ותגובותיו הרגשיות עשויות להיות עוצמתיות מבדרך כלל
  • תחושה שהאירוע קורה שוב ,פלשבקים
  • קשיים בשינה: קושי בהרדמות, סיוטים, פחד לישון לבד ועוד
  • ניתוק ובלבול - לעיתים הילדים חווים קהות רגשית ונראים אדישים, "לא מחוברים", או מבולבלים
  • קשיי ריכוז
  • פחד, הימנעות מפני דברים שמזכירים את מה שקרה - מקומות, אנשים, קולות, ריחות, וחפצים אשר מזכירים לילד את מה שקרה עשויים לעורר בו חרדה ולכן הוא עשוי לנסות להימנע ממפגש עמם ככל יכולתו
  • תלותיות, היצמדות למבוגרים ונסיגה בתפקוד העצמאי (למשל, חזרה להרטבת לילה, בקשת עזרה במקלחת ולבישת בגדים).

כיצד נעזור לילד להתמודד?

  1. יציבות ובטחון - נספק לילד מקום קבוע ומוכר ככל הניתן לשהות בו, עם אנשים קבועים ומוכרים שמטפלים בו. אם ניתן, רצוי להביא לילד חפצים שלו, שמוכרים לו (צעצוע אהוב, בגדים), מאכלים שאהובים עליו.

  2. וויסות - הורים שמצליחים להגיב בצורה מווסתת יצליחו להרגיע את ילדיהם בצורה טובה יותר. גלו אמפתיה וחמלה כלפי ילדכם והימנעו מהזדהות או רחמים שעלולים להפחית את ביטחונו ולהפריע לתפקודו העצמאי.

  3. שמירה על שיגרה, סדר יום קבוע, ותפקוד עצמאי. הקפידו להעסיק את ילדיכם ואת עצמכם בפעילות בריאה ומחזקת. עודדו את הילד לעסוק בתחביבים ובפעילויות משותפות, בבית ומחוצה לו. כל אלו יחד, יקנו לכולכם תחושת יציבות וביטחון. הימנעו בתקופה זו מהחלטות גורליות כמו שינוי במקום מגורים או מעבר של מסגרת לימודים.

  4. המנעו ככל הניתן מעימותים ומאבקים - זכרו כי תסמינים כמו עצבנות יכולים להיות ביטוי של מצוקה וחרדה, כאשר הילד איננו יודע איך לבטא אותם. נסו להכיל ויכוחים ועימותים עם הילד והשתדלו להרגיעו ולאפשר לו קירבה מבלי לפגוע בתפקודו העצמי.

  5. קבלה ולגיטימציה של רגשות – הילדים שלכם יכולים לבטא מגוון רחב של רגשות ולעיתים אף רגשות מנוגדים בו זמנית. יצירת סביבה משפחתית תומכת, המכילה את קשת הרגשות של הילד ללא שיפוטיות או בהלה, תאפשר לו לבטא את רגשותיו וצרכיו.

  6. הסבירו לילד על המציאות ומתן מענה לשאלות של הילד – חשוב לאפשר שיח פתוח ולתת מענה שמבוסס על המציאות האמיתית. החשיפה למידע צריכה להיות הדרגתית, מותאמת ומבוקרת. ניתן לתת מידע כללי אך לא להציף בפרטים אודות האירוע ולאפשר לילד לשאול שאלות בקצב שמתאים לו. נסו להתאים את הקצב לרצון של הילד ואת המידע לגילו והתפתחותו. מומלץ מאוד להימנע מחשיפה לא מבוקרת של הילד למידע מהמדיה ומהרשתות החברתיות.

  7. האם לדבר על מה שקרה לו? חשוב לא לפחד לדבר על האירוע, אבל להתאים את השיח לקצב של הילד ולמוכנות שלו להיזכר באירוע.

    a. לאפשר לילדים שרוצים לדבר את ההזדמנות, להקשיב באופן אמפתי, לא להיבהל מהפרטים שיעלו בסיפור. ניתן לעזור לו לארגן את הסיפור (מה קרה אחרי מה? מה הוביל למה?). לחזק את הילד על האופן בו התמודד וכי
    האופן בו הרגיש ופעל במהלך האירוע היו לגיטימיים ("ברור שכך הרגשת, זה הכי טבעי ומובן").

    b. ילדים שמסרבים לדבר, מתנגדים או כועסים, חשוב לכבד את רצונם. מדי פעם להזכיר לו שאנחנו פה עבורו ומוכנים לשמוע. אפשר לשאול: "היית רוצה לספר לי על מה שקרה ב...?", "אם תרצה, אני כאן כדי לשמוע".

  8. חיבור לחברים ולמשפחה –החיבור למשפחה וקהילה תורמת מאד להחלמה. גם כאן, החיבור ייעשה באופן הדרגתי, עדין ומותאם לילד. לא להציף אותו במבקרים רבים. לבדוק עם מי ומתי רוצה להיפגש. להכין את המבקרים או את המסגרת אותה פוקד לצרכיו. אם יש הימנעות מכך, חשוב לעודד אותו ולברר איתו מה מתאים לו, ושידע שהוא יכול לבקש להפסיק את המפגש בכל עת.

  9. התמודדות עם פלשבקים, התקפי חרדה והתקפי כעס – במצבים אלו חשוב לסייע לילד לווסת את רגשותיו. אפשר לעשות זאת באמצעות שיום רגשות ומתן לגיטימציה להרגשה ("אני רואה שאתה כועס עכשיו ומבינה לגמרי את הכעס"), לשאול את הילד מה הוא צריך מאיתנו עכשיו, להציע לו עזרה עם טכניקות הרגעה (נשימות מרגיעות, כיווץ והרפיית שרירים, וכדומה), להציע לו לצאת ביחד לטיול קצר, או לעשות ביחד פעילות נעימה ומסיחת דעת (למשל, לבשל ביחד, לצייר ביחד, לצפות בסרט).

  10. התמודדת עם אבל – במצבים של אובדן סייעו לילדכם בהסתגלות למצב החדש ועיבוד הפרידה. עם הזמן, כשהילד מווסת, אפשר לדבר על הנפטר, להסתכל בתמונותיו, להיזכר בסיפורים וחוויות שהיו איתו. אפשר לעשות טקסי פרידה (להכין ציור או מכתב לאדם שמת, להפריח בלונים עם מילות פרידה, להכין משהו להנצחתו).

  11. סובלנות וסבלנות - היו סובלניים כלפי השינויים שיופיעו אצלכם ואצל ילדיכם. דעו כי ישנם תסמינים אופיינים שיכולים להופיע ב-4 עד 6 שבועות לאחר האירוע. לאחר מכן נצפה להפחתה או דעיכה שלהם. בהעדר שיפור או בהחמרה, חשוב מאוד להתייעץ עם איש מקצוע במסגרת החינוכית, בלשכה לשירותים חברתיים, בקופת חולים או בבית חולים.

 

אפרת הראל היא מנהלת השירות לעבודה סוציאלית במרכז שניידר
נירית פיין היא עובדת סוציאללית במחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר

עבור לתוכן העמוד