מהן הפרעות אכילה?

"הפרעת אכילה" הן שם כולל לקבוצה של אבחנות, המתאפיינות בהתנהגויות אכילה בלתי תקינות וכן בעיסוק יתר במשקל הגוף ובדימוי הגוף. ללא טיפול מותאם, ההשלכות של הפרעת אכילה עלולות להיות חמורות, ולהשפיע על כל היבטי החיים

פרופ' סילבנה פניג ועדי בר איל

אנורקסיה נרווזה (Anorexia Nervosa)

אנורקסיה מתבטאת בצמצום האכילה – כלומר, בהגבלה משמעותית של הצריכה האנרגטית, המובילה לירידת משקל משמעותית, עד לרמה נמוכה ביחס לגיל, למין ולשלב ההתפתחותי, אשר פוגעת בבריאות. כאשר מדובר בילדים ובמתבגרים, מדובר על משקל שאינו תואם את דפוס הגדילה, וטמונה בו גם פגיעה לעתיד.

נוסף על כך, קיים פחד עצום מעלייה במשקל. הפחד לא מתבטא בהכרח בשיח. התנהגות שכוללת צמצום האכילה ו/או הגברת הפעילות הגופנית, באופן שמונע עלייה במשקל למרות תת-משקל, מעידה על פחד מפני עלייה במשקל גם ללא מילים. מאפיין נוסף הוא תפיסה מעוותת של צורת הגוף ו/או של המשקל, הפוגעת קשות בהערכה העצמית. מאפיין נוסף הוא אי-הכרה מתמשכת בחומרה של המשקל הנמוך.

לאנורקסיה שני סוגים:

הסוג המצמצם: הירידה במשקל מושגת בעיקר על ידי צמצום אכילה, צומות ו/או פעילות גופנית אינטנסיבית ומוגזמת.
הסוג "המטהר": לירידה במשקל מתווספים אירועים חוזרים של פעולות "טיהור", כגון הקאות, שימוש במשלשלים, פעילות גופנית אובססיבית וכדומה, ולעיתים גם התקפי אכילה.

א-טיפיקל אנורקסיה (אנורקסיה לא טיפוסית)

אנורקסיה מוגדרת כא-טיפיקל אנורקסיה כאשר קיימים תסמיני אנורקסיה אבל הנער או הנערה נמצאים במשקל תקין, או אף מעל הממוצע. א-טיפיקל אנורקסיה לא הובנה עד השנים האחרונות כהפרעה, בעיקר בשל הקושי לזהות בזמן את תחילת התהליך.

יש קושי רב בזיהוי מוקדם של אנורקסיה לא טיפוסית. ההאדרה של רזון, דיאטות ושאיפה לבריאות כל כך חזקה בעולמנו, עד שגם אנחנו מתבלבלים, וכשהילדה שנהגה לזלול ממתקים ולשבת מול המסכים מחליטה לזנוח את הממתקים ומכריזה שהיא מתחילה "לאכול בריא" ו"לעשות ספורט", הנטייה הטבעית היא לשמוח. הרי לאורך השנים ניסינו לגרום לה לקום מהכיסא. אלא שאנחנו עלולים לעודד אותה להתמיד בשינוי גם כאשר ניכרת ירידה מתמשכת במשקל, ולא להבחין בבעיה.

מה הבעיה? ובכן, יש שתי בעיות עיקריות:

לא כולנו נולדנו להיות רזים. המשקל התקין של נערים, נערות, גברים ונשים רבים הוא מעל הממוצע. אם הם יתאמצו לרדת במשקל בצורה דרסטית ולצמצם באכילה בצורה קיצונית, הם יחוו את הסימפטומים של "אנורקסיה קלאסית": סחרחורות, נשירת שיער, הפסקת המחזור, שינויים במצב ברוח, עצבנות וכו', על אף שלכאורה משקלם תקין.
הבעיה הנוספת נעוצה בפרגון של הסביבה על השינוי הבריאותי המיוחל. גם כאשר מתחילה מצוקה רגשית ופיזית, שמקורה ברעב, הילדה מתקשה לספר על כך, כדי לא לאכזב את הסביבה, והמצוקה גוברת.

עקב המצב, צפויים לקרות אחד משני דברים, או שניהם:

תחושות פיזיות קשות, עד כדי התעלפות ולעתים עד כדי הגעה למיון (בתקווה ששם יידעו לזהות שמדובר באנורקסיה, והילדה תופנה לטיפול).
התקפי אכילה. הגוף לא יהיה מסוגל יותר לעמוד בצמצום האכילה, והתגובה תהיה חוסר שליטה מול אוכל – הן בתחושה והן בהתנהגות.

בשל כך, חשוב מאוד לשים לב לשינויים בהרגלי האכילה ובפעילות הגופנית של ילדינו, ולעודד לאיזון. אפשר לאכול בריא יותר - אבל בריא יותר יכול להיות הוספת סלט בארוחה ולא הפחתת פחמימה. בריא יותר להירשם לעוד חוג ספורט אחר הצהריים, אבל לא לקום מוקדם יותר כל בוקר, כדי להספיק לעשות אימון לפני בית הספר.

בולימיה נרווזה (Bulimia Nervosa)

ההערכה העצמית של אנשים שסובלים מבולימיה תלויה באופן מוגזם במשקל הגוף ובצורתו, עד כדי השפעה מהותית על היום יום. עקב כך, הסובלים מבולימיה חווים אפיזודות חוזרות ונשנות של התקפי אכילה (בולמוסים, "בינג'ים"), המאופיינים באכילת כמות גדולה של אוכל בפרק זמן קצר. מדובר בכמות גדולה משמעותית מזו שאדם ממוצע יאכל באותו פרק זמן ובאותן נסיבות. מתלווה לאכילה גם תחושת חוסר שליטה. הרגשה ש"אני לא מסוגלת לשלוט בכמה ובמה אני אוכלת, ואני לא מסוגלת לעצור".

ברוב המקרים, להתקף האכילה מתווספת התנהגות מפצה, שמטרתה למנוע עלייה במשקל בעקבות הבולמוס. אנחנו נוטים לחשוב שהתנהגות מפצה מסוג זה היא הקאות יזומות או נטילת חומרים משלשלים, אבל גם צום ממושך או פעילות גופנית מוגזמת בעקבות האכילה נחשבים כהתנהגות מפצה.

ההתנהגות הבולימית אינה בהכרח יומיומית, והיא דורשת התערבות וטיפול גם אם היא מתרחשת פעם אחת בשבוע, במשך שלושה חודשים.

הפרעת אכילה התקפית (Binge Eating Disorder)

התקפי אכילה של אנשים הסובלים מ"הפרעת אכילה התקפית" מתאפיינים לרוב באכילה מהירה יותר מהתקין, אכילה של כמות גדולה עד כדי תחושת מלאוּת לא נוחה, אכילת כמויות מזון גדולות ללא תחושה גופנית של רעב ותחושות אשמה ודכדוך.

כל אלה מובילים למצוקה, שעלולה להוביל לבולמוס נוסף וכך למעגל של: בולמוס –> תחושת אשמה –> בולמוס –> תחושת אשמה וחוזר חלילה.

בשונה מהבולימיה, ההתקף אינו מסתיים בהתנהגות מפצה. בדומה לבולימיה, התדירות של האכילה ההתקפית אינה בהכרח יומיומית, והיא דורשת התערבות וטיפול גם כאשר היא מתרחשת פעם בשבוע, במשך שלושה חודשים.

ARFID (צריכת מזון בררנית/חסרה/נמנעת/ירודה/לקויה או מוגבלת/חלקית)

ילדים שהגיעו בגיל צעיר לרופא הילדים בגלל בררנות קשה עלולים לפתח הפרעת אכילה מוכרת ומאובחנת פחות, שהתוצאה שלה היא אכילה מעטה מדי ובלתי מספקת. לרוב, הרופא מרגיע את ההורים ואומר ש"כל הילדים בררנים בגיל הזה" ו"היא תגדל וזה יעבור לה". האמירה הזו אכן נכונה לגבי רוב הילדים, אבל יש ילדים שמגוון המזונות שלהם לא מתרחב גם בהמשך. כמעט תמיד הם מאובחנים כבעלי ARFID מאוחר מדי, ורק אז, באיחור ניכר, מתחילים לקבל טיפול.

ARFID (Avoidant/Restrictive Food Intake Disorder) מתאפיין בשלושה דפוסים, שעשויים להופיע יחדיו וגם בנפרד:

חוסר עניין באכילה ובאוכל. ילדים שסימני הרעב אצלם לא חזקים, צריך להזכיר להם לאכול, והם לא נהנים משום סוג של מזון, כולל עוגה מפתה, שילדים אחרים יעוטו עליה.
קושי חושי - כגון קושי להתמודד עם הריח, המראה, המגע או המרקם של סוגי מזון שונים. למשל, ילדים שיאכלו רק "נאגטס" בעלי צורה מסוימת, או רק מזונות בעלי מרקם קשה.
דאגה מהשלכות שליליות של אכילה. לדוגמה, ילד החושש שהוא ייחנק אם יאכל מזון מסוים, יקיא, יסבול מכאב בטן או יפתח תסמיני אלרגיה.

שלושת הדפוסים האלה מתבטאים בקושי עקבי לעמוד בצרכים התזונתיים של הגוף, בקושי להגיע למשקל המצופה לפי פוטנציאל הגדילה, או בעצירה בגדילה (לעיתים רחוקות נרשמת גם ירידה במשקל). במקרים רבים עשוי להתפתח מחסור משמעותי בקבוצת מזון שלמה: שומנים, חלבונים, ויטמין מסוים וכדומה.

שתי בעיות נלוות נוספות שעשויות להתפתח הן: תלות בהאכלה חיצונית (חוסר עצמאות באכילה, שאינה תואמת גיל), או בתוספים תזונתיים, וכן פגיעה משמעותית בתפקוד הנפשי והחברתי. פעמים רבות אותם ילדים יימנעו מיציאה לטיול שנתי, למסעדה וכו', כדי לא להתמודד עם הצורך לאכול מזונות חדשים וכדי לא לחשוף את המגבלה שלהם.

הקדמה ותוכן עניינים < הפרק הקודם | לפרק הבא > סימנים