חיפוש
דלג על חיפוש
לחיפוש ביטוי מדוייק הוסף גרשיים
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

חיים על הקצה

טיפול נמרץ ילדים הן שלוש מילים שעוטפות דרמה גדולה: ילדים במצבים חריפים, סכנת חיים קיומית, הורים מבוהלים, רופאים שמכורים" למקצוע ואחיות שנותנות את הלב והנשמה. אדרנלין, אקשן, מקצוענות, אינטנסיביות ומחויבות אינסופית מרכיבים את הסיפור הזה. ל־95 אחוזים ממנו יש סוף טוב
פורסם: 30.09.14 | עודכן: 19.11.14

הקסדה שתלויה בחדרו של ד"ר אלחנן נחום מסגירה את היותו אופנוען. "יש משהו משחרר ברוח שמכה בפנים אחרי שעות ארוכות בין קירות המחלקה", הוא אומר, "עם זאת, היציאה מבית החולים לרכיבה באוויר הפתוח תמיד יוצרת איזו ניגודיות. אני רואה את הרחוב חי את חייו, וחושב לעצמי – האנשים לא מודעים לכך שממש מעבר לקיר מתנהלת דרמה ללא הפסקה. אילו הם שני עולמות נפרדים".

החיים של ד"ר נחום, המנהל את היחידה לטיפול נמרץ, מתנהלים במקביל בשני העולמות האלו. שוחחנו אתו ועם מנהלת הסיעוד במחלקה, אסתר שמואלוב, כדי להאיר את עולמם המקצועי של אנשי הטיפול הנמרץ – ואת הגשר בינו לבין החיים בחוץ. אינטנסיביות וטוטאליות הן שתי מילים שחוזרות שוב ושוב בשיחה שלנו. "זה מה שמאפיין את התחום שלנו", מסביר ד"ר נחום. "אצל ילדים במצבים חריפים הכול קיצוני יותר בהשוואה למבוגרים. מצבו של ילד עלול להתדרדר בקצב מסחרר, ואסור שניתפס לא מוכנים. מצד שני, היציאה מהמצב הקשה לא פעם מפתיעה במהירות שלה. הכול דרמטי, הכול על הקצה".

95 אחוזים מהילדים המאושפזים במחלקה מבריאים ממחלתם – נתון המציב את מרכז שניידר ברמה הגבוהה ביותר של רפואת הטיפול הנמרץ בעולם המערבי. "הסיפוק הזה הוא הדלק שלנו", אומרת האחות האחראית, אסתר שמואלוב, "אין בעולם תודה עמוקה יותר מזו של הורים שקיבלו את הילד שלהם במתנה". מוסיף ד"ר נחום: "כשהורים שואלים 'איך אפשר להודות לכם' אני תמיד עונה: "רק תבואו לומר שלום באיזה יום רגיל בדרך הביתה. אני רוצה לראות את הילד עם מכנסי ספורט, עם כדורסל ביד, עם המגבת על הכתף בחזרה מהבריכה. זה הכול". דווקא במקום כזה, שבו מקרי הקיצון הם דבר שבשגרה, אין שום השלמה עם אובדן החיים. אחוזי התמותה במחלקה הם מהנמוכים ביותר בעולם הטיפול הנמרץ, ועדיין – "מוות של ילד אי אפשר לקבל. כשאני אומר להורים 'אין מילים לנחם אתכם', אני מתכוון לכל מילה. כל מה שאומר יהיה בבחינת זילות של האובדן הבלתי נתפס".

תמיד משהו עומד לקרות
מה מאפיין את צוות טיפול נמרץ, אנו מבקשים לדעת. "מצב קבוע של דריכות. חושים מחודדים. ערנות. תמיד משהו עומד לקרות, ואנו מיומנים לחשוב צעד קדימה. וגם טוטאליות, בלי חשבון של זמן ושעות עבודה. מי שעובד כאן מבין שהמקצוע קודם לחיים האישיים, לרווח האישי, לרווחה האישית. כשילד מגיע בלילה, תמיד מישהו מהרופאים בא מהבית לראות אותו. הרופא הכונן בכל יום מכיר כל חולה ונושא באחריות טוטאלית למה שקורה במחלקה. אני אישית חש את הצורך הזה להיות כמה שיותר ליד מיטות הילדים, להכיר כל מקרה, להיות מעורב. רופאי טיפול נמרץ זקוקים לפעילות מתמדת, חיים על האקשן ועל האדרנלין, אבל לפני הכול הם חייבים להיות רופאים טובים מאוד – כי שולי הטעות ושולי הזמן הם במקרה הטוב צרים, ולעתים לא קיימים כלל".

צוות הרופאים במחלקה כולל, לצד ד"ר נחום, שני רופאים בכירים ושני מתמחים. לבכירים, ד"ר גילי קדמון וד"ר איתן קפלן, יש בנוסף תחומי אחריות ייחודיים. ד"ר קפלן אחראי על תחום הסדציה בבית החולים ואילו ד"ר קדמון עתידה להוביל מעבדת שינה חדשה, שאמורה לקום ביחידה. צוות הסיעוד בטיפול נמרץ כולל 38 אחיות ושלוש כוחות עזר, ואת המערך משלימים צוות פסיכוסוציאלי מיומן ומזכירות מסורות.

אחיות המחלקה נדרשות למגוון יכולות ייחודיות, מסבירה אסתר שמואלוב. "לאחרונה סיימנו תהליך של תוספת מיטות, שבהמשכו אני מגייסת עכשיו אחיות חדשות. חלקן מגיעות אלינו ישר מספסל הלימודים והאתגר הגדול הוא להכשירן למקצוע. להפוך אחות מתחילה לאחות טיפול נמרץ עצמאית זהו תהליך של שמונה חודשים לפחות". האחיות במחלקה עובדות בשיתוף פעולה מלא עם הרופאים ונהנות מסמכויות נרחבות. "אין רפואה בלי סיעוד, ובטיפול נמרץ זה בולט במיוחד", אומר ד"ר נחום, "האחות נמצאת ליד מיטת החולה זמן רב יותר מאשר הרופא, וחלק חשוב מתפקידה הוא לזהות מצבים קליניים משתנים. אנו צוות מסונכרן". אסתר מסבירה את מורכבות התפקיד: "אחות טיפול נמרץ נדרשת לידע מקצועי רב תחומי ומעודכן, צריכה להכיר עשרות סוגי מכשירים ולהיות בעלת מיומנות טכנית, להיות מסוגלת להתמודד עם לחצים, מצבי שחיקה ואובדן, ובעלת יכולת להעניק חמלה ותמיכה ברגעים קשים מאוד. קשה לגייס אחיות לצוות, כי אנו מחפשים מכלול של מיומנויות ולא מתפשרים על איכות".


       ד"ר אלחנן נחום ומטופל צעיר

מהלך בינוי והרחבה, שכלל תגבור מיטות מ־11 ל־16 ותוספת של עוד שתי מיטות התאוששות, הוא חלק מהשינוי שהוביל ד"ר נחום בשנה הראשונה לתפקידו. במסגרת הבינוי ביחידה הוקם חדר פרוצדורות לפעולות הנעשות בהרדמה (כמו ברונכוסקופיה בילדים, ניקורים פלאורליים ונקזי חזה), נבנה חדר תרופות ובוצעה חלוקה פנימית חדשה המאפשרת ניצול משופר של השטח הקיים. במקביל מקדם ד"ר נחום תהליך של שיפור ממשקים פנימיים מול יחידות בית החולים. כל השינויים הללו, הוא מדגיש, הם תוצאה של תמיכה וגיבוי שמעניקה הנהלת בית החולים. "אני לא מאמין בשינוי לצורך שינוי", הוא אומר, "החוכמה היא לשמר איכויות קיימות ולהטמיע שינויים שיטייבו את המערכת לאורך זמן. נושאת מטוסים לא מזיזים כמו אופנוע ים, צריך לשנות אזימוט בהדרגה".

בצוות טיפול נמרץ מקווים שמהלך הבינוי יקל על המאבק היומיומי של הצוות למיטה פנויה. את זמן האשפוז של כל ילד קשה לצפות מראש: הממוצע הכללי הוא ארבעה-חמישה ימים, אבל לאחר טראומה קשה או השתלת כבד מורכבת האשפוז ארוך יותר. "בכל יום אנו מקבלים שניים־שלושה ילדים אחרי ניתוחים מורכבים", מציין ד"ר נחום, "ילדים נוספים מגיעים ממחלקות האשפוז בשניידר עם בעיות רפואיות קריטיות שהחמירו במשך האשפוז, ותפקידנו לטפל בבעיה החריפה שלהם ובמקביל להמשיך לטפל במחלות הבסיסיות, מה שדורש טווח אדיר של ידע ויכולות. לכך מתווספים ילדים המופנים ממיון שניידר או מחדר הטראומה בבילינסון וכאלה שמגיעים מבתי חולים אחרים בארץ, מהרשות הפלסטינית וממדינות שכנות".

בצד זאת, היחידה לטיפול נמרץ מהווה מעין כיתת כוננות - 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע - לצורך החייאות בשניידר: מיטת החייאה ממתינה במחלקה עם כל הציוד הנדרש, ובמקרה הצורך משונעת עם הצוות בתוך שניות לכל נקודה בבית החולים.

בעבור הרופאים, אומר ד"ר נחום, שניידר הוא גן עדן מקצועי שמציע אתגרים ללא תחרות. "כמות החולים המורכבים היא עצומה. מידת האינטנסיביות והחומרה לא דומה לשום מקום אחר בארץ. אנו מטפלים בכ־900 ילדים בשנה, עובדים בעומס רב, אבל יש כאן תחושה של נבחרת, של קבוצה שעובדת יחד. התוצאה היא מובילות ברמה גבוהה מאוד. אני שומע אחיות מדברות על כך שקשה להן להירדם בבית אחרי משמרת ערב, בגלל האדרנלין בדם. אני רואה רופאים שמוקפצים מהבית לראות ילד חדש שהגיע, ונשארים שש ושבע שעות מתוך מחויבות עמוקה. זה ממלא אותי גאווה, כי המשמעות היא שאחרי כל כך הרבה שנים שום דבר לא התקהה. זה מה שמשאיר אותנו בטופ". החזון שלו לגבי המחלקה הוא פשוט: "אני מאמין שתמיד אפשר 'טוב יותר'. אם לא נחשוב כל הזמן קדימה – נשקע בבינוניות. זו אחת הסיבות שאני לוחץ על הרופאים לכתוב, לקדם עשייה מחקרית, למרות העומס הרב. אנו שותפים בקבוצת רופאי טיפול נמרץ ילדים אירופית, שעוסקת בהשתלות מח עצם בילדים, מתחילים עכשיו מחקרים בתחומים שונים, כמו מוניטור המודינאמי וזיהומים, ונכנסים בימים אלה לקבוצת בקרה אירופית של טיפול נמרץ ילדים, כדי לקדם שיתוף פעולה מחקרי וטיפולי עם מרכזים בחו"ל ובארץ".

הפעילות במחלקה כה אינטנסיבית, שקשה לבודד אתגר מסוים או מקרה יוצא דופן. המקרים המורכבים והמרתקים רודפים זה את זה. אסתר שמואלוב מספרת על תינוק בן חודשים שנדבק בחיידק טורף והגיע במצב קריטי ועם מראה חיצוני קשה לעיכול. "ייצבנו אותו, הוא הועבר למחלקת אשפוז, ואחרי כמה ימים אנו רואים אותו משתחרר הביתה, מחייך בעגלה, בלי שום כתם על העור – ילד רגיל ובריא, שקשה להאמין איך שכב שמוט במיטה ומחובר למכונות. את האושר הזה אנחנו לוקחים איתנו הביתה". וד"ר נחום מסכם: "הפיצוי הגדול ביותר לרופא שעובד כאן שעות אינסופיות, היא העובדה שרוב מכריע מהילדים מחלימים. מה שיפה שהם לא זוכרים אותנו, אחרי שהיו מורדמים ומונשמים. כשהם משתחררים הביתה ממחלקת האשפוז, ההורים מגיעים אלינו כדי לומר שוב תודה, ונבוכים כשהילד לא זוכר אותנו. ואני תמיד אומר להם: מצוין! שלא יזכור אותנו! כמה טוב לדעת שלא השארנו טראומה, וכמה נהדר לדעת שהילדים שטופלו אצלנו ממשיכים בחייהם כרגיל".

הכתבה פורסמה לראשונה בגליון פאזל מספר 40, ספטמבר 2014

עבור לתוכן העמוד